<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' נדרים פ"ט</h1>
<h2>דף כד.</h2>
הדיר חבירו או נשבע ואמר, שתבא ותטול לבניך כור אחד חטים או שתי חביות יין, יכול להתיר נדרו בלא שאלה ויאמר לו, כלום נתכוונת רק לכבדני, כבודי שלא אטול וכבר הגיעני הכבוד שנדרת בשבילי. או שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור חטים ושתי חביות יין, יכול להתיר נדרי בלא שאלה ויאמר, הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי.
<h2>דף כה:</h2>
מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו טעם נדרו, כגון שלא ישא פלונית שאביה רע, שלא אכנס לבית זה מפני כלב רע שבו, הרי תלה אסורו בדבר, ואם בטל אותו דבר, שמת הכלב או עשה אביה תשובה מותר. אבל נדר ונשבע שלא ישא פלונית הכעורה או שחורה או קצרה ונמצאת להפך, או שאשתי אסורה בהנאתי שגנבה כיסי, הכתה בני ונמצא שלא הכתה ולא גנבה, או ראה מרחוק אוכלין תאניו ואמר להן, הרי הן עליכם קרבן, כיון שקירב להם נמצא שהאוכלין הן אביו ואמו, מותר, שנדר טעות הוא ובכלל נדרי שגגות.
כל נדר או שבועה שהותר במקצת הותר הכל. כגון שמרחוק ראה אוכלין פירותיו ואמר, הרי הן עליהן קרבן, ונמצא שהן קרוביו [ואנשים זרים], נפל חרם, הואיל וקרוביו מותרין הזרים מותרין. ואפילו [אמר אילו] הייתי יודע הייתי אומר, פלוני ופלוני אסורין. אבל אמר כשקירב אליהם, אילו ידעתי שקרובי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מקרובי, כולן אסורין חוץ מקרוביו, שהרי גלה בדעתו שלא התיר מקצת הנדר אך כמו שנדר היה [נודר] ומתנה על קרוביו. וכן אמר, יין קרבן עלי שיין רע לבני (אדם) [מעיים], אמרו לו, הרי המיושן יפה לבני מעיים. אם אמר, אלו הייתי יודע זה [לא הייתי נודר], ואפילו אמר, הייתי אומר, חדש אסור וישן מותר, מותר אף בחדש. אבל אמר, אלו הייתי יודע הייתי אומר, כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן, מותר במיושן בלבד. וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף לא.</h2>
מי שאסר הנאת אומה אחת עליו משאיל(י)ן ומלוון, אבל לא ישאל וילוה מהן. ולוקח מהן ביותר ומוכר בפחות. אסר הנאתו להם, אם שומעין ליקח מהן בפחות ולמכור להן ביותר מותר. אסר הנאתן עליו והנאתו עליהם לא ישא ויתן ולא ישאל וילוה מהן. אסר הנאת (כוס) [בני] העיר על עצמו אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר, ואם נשאל והתיר לו הותר.
<h2>דף לג.</h2>
שנים שכל אחד מודר מחבירו, בין בנדר ושבועה, מותרין להחזיר אבידה זה לזה, שהוא מצוה. ומקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה יפול השכר להקדש, שאם יטול שכר הרי נהנה ואם לא יטול הרי מהנה. ומותרין בדברים שהן לכל ישראל, כגון הר הבית והעזרות ובאר שבאמצע הדרך. ואסורים בדברים שהן לאנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים. אבל יכתוב כל אחד חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהיא לכל אנשי העיר נכנס לרשות אחרים ולא לרשות חבירו, שכל אחד נסתלק מחלקו.
<h2>דף מב:</h2>
האומר, לביתך איני נכנס, משדך איני לוקח, ונדר או נשבע, (או) [ו]מת או מכרו, מותר להכנס לביתו וליקח השדה מן היורש או מן הלוקח, שלא נתכון זה רק כל זמן שהוא ברשותו. אך אם פירש, בית זה, שדה זו, אסור ליכנס וליקח.
<h2>דף מג.</h2>
אמר, השאילני פרתך אמר לו, אינה פנוייה, נשבע או נדר ואמר, שדי איני חורש בה לעולם, דרכו לחרוש בידו, [הוא] אסור וכל אדם מותרין לחרוש לו בה, אין דרכו בידו, הוא וכל אדם אסורין בה. וכל כיוצא בזה. נשבע או נדר שישא אשה או יקנה בית או יצא בשיירא או יפרוש בים, אין מחייבין לקיים שבועתו מיד עד שימצא הגון לו. כמו ההיא איתתא [ב"ק פ' ע"א], שנדרה שכל מי שיתבענה תנשא לו, ובאו פריצים לנשאה. והורו לה, שלא נתכוונה רק לתביעת הגונים.
אסר הנאתו על חבירו ואין לחבירו מה יאכל הולך אצל חנווני ואומר, איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה. אם נתן לו החנווני ונטל מזה מותר. יש לו לעשות מלאכה, כגון בית לבנות, והלך לפועלים ואמר, איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה, ועשו עמו ונתן (לזה) להם שכרן מותר, דלא הוי כי אם פורע חובו. הולכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר, ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל.
<h2>דף מו.</h2>
היו שותפין בחצר ויש בהן דין חלוקה אסורין להכנס עד שיחלוקו ויכנס כל אחד לחלקו, אין בה דין חלוקה כל אחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס. ומכל מקום שניהם אסורין להעמיד רחים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר זו. שנים שותפין בחצר ואסר אחד הנאתו לחבירו כופין הנודר למכור חלקו. נדר שלא יהנה הוא ממנו מותר ליכנס לביתו, שברשותו נכנס, אבל לא בחצר. ואם אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם, יכול ליכנס לחצר זו, שיאמר לתוך חבירך אני נכנס ולא לתוך שלך.
האומר, לביתך איני נכנס, משדך איני לוקח, ונדר או נשבע, (או) [ו]מת או מכרו, מותר להכנס לביתו וליקח השדה מן היורש או מן הלוקח, שלא נתכון זה רק כל זמן שהוא ברשותו. אך אם פירש, בית זה, שדה זו, אסור ליכנס וליקח.
<h2>דף מח.</h2>
שנים שכל אחד מודר מחבירו, בין בנדר ושבועה, מותרין להחזיר אבידה זה לזה, שהוא מצוה. ומקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה יפול השכר להקדש, שאם יטול שכר הרי נהנה ואם לא יטול הרי מהנה. ומותרין בדברים שהן לכל ישראל, כגון הר הבית והעזרות ובאר שבאמצע הדרך. ואסורים בדברים שהן לאנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים. אבל יכתוב כל אחד חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהיא לכל אנשי העיר נכנס לרשות אחרים ולא לרשות חבירו, שכל אחד נסתלק מחלקו.
אמר לאחד, סעודה זו נתונה לך ויאכל פלוני שאסור בהנאתי אסור. ואפילו נתן סתם וחזר ואמר לו, (רצוני) [רצונך] שיאכל פלוני, אסור, אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו כי אם על מנת שיאכל פלוני, כגון שהיתה סעודה גדולה ורוצה שאביו או רבו ודוגמתן יאכלו ממנה. כל מתנה שאם הקדישה [לא תהיה מקודשת אינה מתנה. וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותה] לאחר, האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון, ואם לא הקנה לו הראשון לאותו האחר לא קנה לא ראשון ולא שיני.
<h2>דף נה:</h2>
כל הנודר ונשבע הולכין אחר הדבר שבגללו נשבע ונדר ולא אחר כל הדיבור רק לכוונתו, כגון טעון פשתן וצמר והזיע, ונשבע או נדר שלא ישא עליו צמר ופשתים, מותר ללבוש בגדי צמר [ולה[ת]כסות, שאין עליו אסור רק (להפסילו) [להפשילן] לאחוריו. לבוש בגדי צמר] ונצטער ונשבע שלא יעלה עליו לעולם, אסור ללבוש ומותר לטעון ולה[ת]כסות. מבקשין שישא קרובתו וממאן או מגרש אשתו ואומר, שלא תהנה בו לעולם, מותרות ליהנות לו, שאין כוונתו רק לאישות. וכן קרא חבירו שיסעוד וקפץ ונשבע שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו (טבנת) [טפת] צונן, מותר להיכנס ולשתות צונן, שלא נתכון רק שלא יאכל עמו בסעודה זו.
<h2>דף סג:</h2>
הדיר חבירו או נשבע ואמר, שתבא ותטול לבניך כור אחד חטים או שתי חביות יין, יכול להתיר נדרו בלא שאלה ויאמר לו, כלום נתכוונת רק לכבדני, כבודי שלא אטול וכבר הגיעני הכבוד שנדרת בשבילי. או שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור חטים ושתי חביות יין, יכול להתיר נדרי בלא שאלה ויאמר, הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי.
כל הנודר ונשבע הולכין אחר הדבר שבגללו נשבע ונדר ולא אחר כל הדיבור רק לכוונתו, כגון טעון פשתן וצמר והזיע, ונשבע או נדר שלא ישא עליו צמר ופשתים, מותר ללבוש בגדי צמר [ולה[ת]כסות, שאין עליו אסור רק (להפסילו) [להפשילן] לאחוריו. לבוש בגדי צמר] ונצטער ונשבע שלא יעלה עליו לעולם, אסור ללבוש ומותר לטעון ולה[ת]כסות. מבקשין שישא קרובתו וממאן או מגרש אשתו ואומר, שלא תהנה בו לעולם, מותרות ליהנות לו, שאין כוונתו רק לאישות. וכן קרא חבירו שיסעוד וקפץ ונשבע שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו (טבנת) [טפת] צונן, מותר להיכנס ולשתות צונן, שלא נתכון רק שלא יאכל עמו בסעודה זו.
<h2>דף סד.</h2>
נדר או נשבע ונולד לו דבר שלא היה בלבו בשעת השבועה והנדר, כגון שהדיר פלוני ונעשה סופר העיר, אע"פ שאומר, אלו הייתי יודע שזה נעשה סופר, או הדיר מקום ונעשה בית הכנסת ואמר, אלו הייתי יודע שיהיה בבית הכנסת לא הייתי נודר ונשבע, אסור עד שיתיר נדרו.
<h2>דף סה.</h2>
מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו טעם נדרו, כגון שלא ישא פלונית שאביה רע, שלא אכנס לבית זה מפני כלב רע שבו, הרי תלה אסורו בדבר, ואם בטל אותו דבר, שמת הכלב או עשה אביה תשובה מותר. אבל נדר ונשבע שלא ישא פלונית הכעורה או שחורה או קצרה ונמצאת להפך, או שאשתי אסורה בהנאתי שגנבה כיסי, הכתה בני ונמצא שלא הכתה ולא גנבה, או ראה מרחוק אוכלין תאניו ואמר להן, הרי הן עליכם קרבן, כיון שקירב להם נמצא שהאוכלין הן אביו ואמו, מותר, שנדר טעות הוא ובכלל נדרי שגגות.
<h2>דף סו.</h2>
כל נדר או שבועה שהותר במקצת הותר הכל. כגון שמרחוק ראה אוכלין פירותיו ואמר, הרי הן עליהן קרבן, ונמצא שהן קרוביו [ואנשים זרים], נפל חרם, הואיל וקרוביו מותרין הזרים מותרין. ואפילו [אמר אילו] הייתי יודע הייתי אומר, פלוני ופלוני אסורין. אבל אמר כשקירב אליהם, אילו ידעתי שקרובי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מקרובי, כולן אסורין חוץ מקרוביו, שהרי גלה בדעתו שלא התיר מקצת הנדר אך כמו שנדר היה [נודר] ומתנה על קרוביו. וכן אמר, יין קרבן עלי שיין רע לבני (אדם) [מעיים], אמרו לו, הרי המיושן יפה לבני מעיים. אם אמר, אלו הייתי יודע זה [לא הייתי נודר], ואפילו אמר, הייתי אומר, חדש אסור וישן מותר, מותר אף בחדש. אבל אמר, אלו הייתי יודע הייתי אומר, כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן, מותר במיושן בלבד. וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פג:</h2>
אסר הניית הבריות עליו נהנה בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני המתחלק בגרנות, אבל לא שבתוך הבית. אסר הנאתו על כהנים ולויים באין ונוטלין מתנותם על כרחו, ואם אמר, כהנים ולויים אלו, אסורין, שיתן לכהנים ולויים אחרים. והוא הדין במתנות עניים עם העניים.
<h2>דף פח.</h2>
מי שאסר הנאתו לחתנו נותן לבתו ואומר, על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא לפיך או למלבושיך או מה שתרצי עשי בהן. לא פירש כך כי אם, נתונין לך במתנה, ולא אמר יותר, הרי קנה הבעל לאכול פירות המתנה, וזה אסור, שהרי הדיר חתנו.
